15.9.09

כותרת, יאדה יאדה יאדה ושאר ירקות

ליידיז אנד ג'נטלמן, דה אייטיז הב לפט דה בילדינג.

נראה לי שאחרי התצוגה של מארק ג'ייקובס אתמול בלילה, ואחרי שכבר עברנו יותר מחצי של שבוע האופנה, זו כותרת שלא צריך להסס ולנקוב בה. זה לא מקרי בעיניי שג'ייקובס מוזכר ראשון בהקשר להצהרה הזו, שאין להקל בה ראש - בעיקר בהתחשב בכך שהמון מסלולי תצוגות הפנו את מבטם בשנים האחרונות לעבר הצללית האייטיזית כרפרנס מרכזי. את ההקצנה השנות-שמונימית הכי אין-יור-פייס סיפקה הקולקציה הקודמת של בית ג'ייקובס, זו של סתיו\חורף 2009 - כך שאחרי סחיטה כה ממצה וחזקה של הנושא, יש מצב שהפרדת הכוחות היא יותר ממתבקשת. וג'ייקובס אכן הפריד כוחות: הוא הפליג למחוזות תיאטרליים מלאי קפלים ומלמלות (שהזכירו קצת אווירת הפרו-פרו הכללית ששלטה בתצוגה הקודמת של לואי ויטון - שגם בה, כידוע, הוא מכהן כמעצב), והכל תחת השפעה יפנית חזקה (שהורגשה הן בסטיילינג, באיפור ובשיער, והן בניצוצות שהזכירו לעורכי אופנה רבים דברים שנעשו זה מכבר אצל קום דה גרסון וג'וניה וואטנביי). רק לשם השוואה, הנה המודל הקודם של נערת ג'ייקובס, זו שרלוונטית לחורף הקרוב:
והנה נערת ג'ייקובס של קיץ 2010 - שכנראה פחות דופקת נוכחות במגה-מועדונים, ויותר מקפידה שהפנינים בשמלתה לא ייפלו לה בדרך למינימרקט הקבוע שלה בפאתי טוקיו:
ג'ייקובס, כאמור, הוא רק מדגם מייצג לזניחת שנות השמונים. גם הקולקציה המצופה של ג'וזף אלטוזארה, המעצב הצעיר שקנה לו שם בזכות חריטת האייטיז על דגלו (עם שמלות בצללית מובהקת של מותן גבוה ומודגש, כתפיים מובלטות כמו שהתרגלנו לראות בשנה האחרונה - בקיצור, כל הדיל) - שברה כיוון לחלוטין. אם כבר לציין עשור כלשהו כרפרנס עבורה, הרי שמדובר בסבנטיז המשוחררות בהרבה, עם אופיין הוויזואלי השונה. ייאמר לזכותו של אלטוזארה שהטיפול שלו בנושא לא נפל לרגע לקלישאות, וגם אם המכלול של התצוגה לא היה לגמרי מובן, הוא עדיין סיפק רגעים מרנינים (כמו החולצה הזו, למשל).

אבל עם כל הכבוד לכותרות כאלה ואחרות, ולדיונים ארוכים בדבר השפעות ורפרנסים, בסופו של דבר אנחנו מדברים כאן על - על מה, בעצם? קשה לי להגדיר בדיוק, אבל אני יודעת שעבורי עבודת הקיטלוג וההתדיינות יכולה להיות נחמדה לרגע או שניים, אבל היא לא העניין עצמו. ואני לא רוצה לעבור חודש שלם של תצוגות בקשקשת חסרת טעם, שייתכן ואני נוטה לה בזמנים שבהם יש יותר מדי על מה לדבר - אני רוצה להתקרב ללב הדברים, כמה שניתן - ולכן אני שואלת, מהם הדברים שהם יותר העניין עצמו, שהם מעבר ל-Naming names? בשלב ראשון, נדמה לי שזה קשור, למשל, לעובדה שמארק ג'ייקובס - יהיו אלו שנות השמונים, הארבעים, או ימי הביניים המאוחרים - עושה כיף על המסלול. כן, פשוט כך, עושה כיף, Having fun. האיש נהנה מהעבודה שלו עד בלי די, והתמצית הזו, המוג'ו הזה, משתקפים בכל פעם שהוא מראה לעולם על מה הוא עבד בסטודיו - ולא משנה אם התוצאה משונה מעט, כפי שהיא בעיניי בקולקציה הנוכחית, ובין אם היא מבריקה ובלתי מנוצחת כמו זו שהציג לפני שתי עונות, בקולקציית קיץ 2009.

בהתאם, אני מניחה שלנסות ולהתמקד ב'עניין עצמו' לא אומר בהכרח שצריך לשלוף את כל הרפרנסים המדויקים ולמנות אותם אחד אחד - ולא, זה גם לא אומר שעדיף פשוט לבהות באופן לא מבוקר בהמוני הדימויים שחולפים מולנו בחודש מוטרף כמו חודש התצוגות (אם כי גם בהייה היא לעיתים האופציה הכי מוצלחת). ה'עניין', כנראה, מורכב מתמהיל לגמרי לא ברור של קורט דיון מעמיק, חופן אסוציאציות חופשיות, ובהתאם להשראה שתמיד מספק המתכון של מארק ג'ייקובס - מנה גדושה וקריטית של עשיית כיף.

אין תגובות: