16.5.09

מהזהמוזה

קולקציית הקרוז (cruise) של שאנל הוצגה ממש עכשיו בוונציה.
נחזור על עיקרי הדברים: קרוז. שאנל. ונציה.

מממ.

לא נתעכב הרבה על התצוגה כשלעצמה, אלא דווקא על ספיחים מעניינים יותר שלה, אבל בכל זאת שווה להציץ לרגע בטעימות חמודות ממה שהתרחש שם מאחורי הקלעים:
לכבוד התצוגה, העלה לרשת קארל לאגרפלד - האיש, האגדה, הגאונות, החיקוי (הלא רע בכלל והמשעשע לרוב), הפודרה, הפוניטייל, הטויבויז וכיו"ב - את הדבר המתמיה הזה:



כן, יש הרבה דברים מטרידים בסרטון הזה, ללא ספק המטריד שבהם הוא הקול הייקי של לאגרפלד, שמפקח על הסצנות המעט תכלכלות בטון רך/קריפי. אבל מהי מעט טרדה לעומת עשרות זוגות הנעליים מייד-אין-שאנל שמופיעים שם, ונזרקים כלאחר יד כנגד המראה הגדולה של חדר המדידה? הא? הא?

בדיוק. חוצמזה, גם בלי לספור את הנעליים, סיבה מספיק טובה לצפייה בסרטון היא לארה סטון - הדוגמנית ההולנדית שמככבת פה. כדי לקלוע להגדרה מדויקת יחסית של המעמד של לארה סטון בעולמנו, צריך דבר ראשון להקדים ולומר את הברור מאליו: שזה מכבר תם העידן של הדוגמניות הסופרסטאריות, שבו גם מי שלא היה לו עניין מיוחד באופנה יכול היה לזהות מקילומטרים את השומה של סינדי קרופורד. הדוגמנית הסופרסטארית היחידה של היום, קייט מוס, היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל - אני חושבת שאפילו ג'יזל בונדשן לא ראויה באמת לטייטל הסופרסטארית, תרוויח כמה מיליארדים שתרוויח. אנחנו מדברים כאן על אייקוניות, על איזשהו מטען תרבותי שכוכבת נושאת איתה, וזה פשוט לא משהו שאפשר להגיד על ג'יזל.

עכשיו שסיכמנו את זה, יהיה הוגן להגיד שבמונחים הצנועים בהרבה של "מה זה נקרא להיות כוכבת בעולם האופנה של היום" (כלומר - ממש לא משהו שמתקרב לתהילה הכלל עולמית של דוגמנית-כוכבת פעם), לארה סטון היא אכן סופרסטאר. מעבר להופעות הבלתי פוסקות בכל מגזין\תצוגה שמכבדים את עצמם וכל הבלה בלה בלה הזה, הדבר הכי חשוב שמוכיח את זה הוא העובדה שגיליון פברואר של הווג הצרפתי הוקדש כל כולו אך ורק לצילומים שלה. פאקין' איי, אם קארין רויטפלד (עורכת הווג הצרפתי וכוהנת גדולה באופן כללי ואבסולוטי) מחליטה שהדמות של לארה סטון ראויה לפרשנות של הצלמים הכי גדולים בתעשייה - הדי סלימאן, טרי ריצ'רדסון, סטיבן קליין, פיטר לינדברג, ואפילו נאן גולדין (!), שממש לא מרבה בצילומי אופנה - זה די מסכם את הנושא.

לינדברג עושה את לארה:
סלימאן:
קליין (קצת באווירת האביר האפל, לא?):
וזה כבר לא מתוך אותו ווג פריז האחוז באובססיית לארה, אבל גם כאן מדובר בפגישה שלה עם עדשתו של אחד מהצלמים הגדולים בביז - הפעם, מריו סורנטי. זו הפקה שצולמה למגזין W, והיא מטורפת למדי בעיניי - משהו באלימות שלה וההתנגשויות של הגוונים החזקים קצת מזכיר ציורים של גוגן, מתקופת הביקורים שלו בטהיטי.
זה סורנטי (פה אפשר לראות את ההפקה במלוא טרלולה):
וזה גוגן ("יום האלים", זה נקרא, מ-1894):
אבל רגע. ממש סטינו מהנושא. לארה סטון - על סימני ההיכר שלה, הרווח א-לה-מדונה בין השיניים והגזרה "השופעת" (זה תמיד ממש מצחיק שאומרים את זה בקשר לדוגמניות, אבל הכל יחסי, אני מניחה) - נכנסה פה לדיון רק בגלל הסרטון של קארל לאגרפלד. כן, וכמובן, גם בגלל שממש שווה לדון בה קצת. בכל מקרה, עכשיו קצת יותר ברור למה היא זוכה בסרטון הזה לתפקיד כזה משמעותי, שבו מוצגת פרשנות כמעט מילולית למושג "מוזה". העזר כנגדה, הבחור שמשחק לצידה וקלוז-אפ שלו חותם את הסרטון, הוא בפטיסט ג'יאקוביני, ילד השעשועים הנוכחי של לאגרפלד - והוא יהיה מי שאיתו נחתום את המסע הקטן הזה. התחלנו אותו בשילוש הקדוש של קרוז-שאנל-ונציה, ולכן נחתום אותו ונחתום בתמונה המופלאה הזו של אוליבייה זאהם, שבה מופיעים על שובר גלים ונציאני קארל ובפטיסט, הנאהבים והנעימים:

אין תגובות: